אל תסתכלו עליהם תאריך: 14.09.22

בחזרה לדף מפגשי ליווי הורות

ילדים רוצים אותנו לידם. אנחנו, כשאנו בקרבתם, `שומרים עליהם`- רוצים להיות קרובים אליהם, להסתכל בהם, לשמור עליהם מפני כל צרה, להדריך אותם, להעשיר אותם, לכוון אותם וגם ולהנות מהם.

המון אג'נדה על נוכחות של שני הורים לפעמים על ילד אחד, הלא כן?

גם אם נניח שאנו משיגים את כל המטרות האלה בשלמותן, מה אנו מפסידים כשאנו נוהגים כך? ומאיזה מניעים אני פועלים?

לפני שבוע, שיחקה אחת מילדותי לידי על הרצפה בעודי מבשלת, מארגנת את היום המסובך לפנינו, עונה לטלפונים ועוד ועוד. היא רצתה ש`אעזור` לה להרכיב פאזל חדש שקנינו יחד. מכאן לשם, יצא שהמשחק המשותף שלנו התעכב, והתעכב. בינתיים היא ואחותה הקטנה שיחקו בפאזל והרכיבו ממנו מבנה תלת מימדי מרהיב! ממש מגדל עם צריחים וכניסות ומנהרות. שחקו בשקט, בריכוז, בשיתוף פעולה, בעשייה מתוך שמחה. אני, תוך כדי העשייה שלי, שמתי לב לשקט (אות אזהרה הורי ידוע) ומיד באתי לראות מה קרה. ואז סקרתי איתן את המבנה שיצרו.

מאוחר יותר חשבתי, מה היה קורה לו באתי `לעזור` לה, או אפילו רק להיות לידה בשעת ההרכבה. האם לא ודאי כמעט שהייתי מכוונת אותה- ואפילו שלא ביודעין- להרכיב את הפאזל בצורה לה נועד (נועד???). ייתכן שהייתי נמנעת מלהדריך אותה להתחיל מהמסגרת בעזרת הרמזים של פינות, קוים ישרים וכו` (-כפי שמבוגרים מרכיבים פאזל). ייתכן שהייתי מניחה לה לבחור את דרכה ולהרכיב לפי צבעים ורמזים של פרטים ופרצופים (-כפי שילדים נוהגים). אבל האם הייתי מתנקה מהרגלי והתניותיי בצורה כזו שהיתה מאפשרת לה ליצור בעולמה המוגן גם מבנה תלת מימדי מפאזל?

אני חושבת שלא. אפילו אני.

אין ספק שכמו שילדים צריכים את נוכחותנו הקרובה, לפעמים הם ממש זקוקים לנוכחותנו השקטה, המרומזת, אבל ברקע. כך שהם יודעים שאנו בטווח קריאה לתשומת לב, בטווח עין, אוזן ולב אך לא `בהשגחתנו`. הם צריכים את הבועה המוגנת שלהם – מוגנת גם מפנינו! מרחב שמאפשר להם למצא את קולם וייחודם.

את המסורת, התרבות ודרך המלך הם יינקו, וישאבו ויישאפו בכל מקרה. את השקט המוגן והבטוח קצת יותר קשה ונדיר להשיג.

מידה מסוימת של מידע על רמת ההשפעה-הפרעה למשחקם ניתן לשאוב מהתגובה של הילד כשאנו צופים בו עסוק בפעילות יצירתית בריכוז לעצמו – שר, מצייר, מספר, רוקד וכו'. אם הילד מגיב להופעתנו ונוכחותנו – ואפילו השקטה – בדחייה מסוימת כגון "די, אל תסתכלו עלי", או אפילו "לכי" או שמשנה התנהגותו ומתחיל `להציג` או לחוש מבוכה, סימן הוא שלאורך הדרך אנו יצרנו אצלו את התחושה שאנו מתערבים מדי, משפיעים ומכוונים מדי או לפחות מעורבים מדי או מתרגשים בעוצמות חזקות מדי המפריעות לו בבועת יצירתו. זוהי מין אבן בוחן למידת החופש שאנו מאפשרים. אם הילד נסוג מפנינו, ואפילו בצורה מובלעת ומוסווית, כדאי שנלמד מכך ונתעסק בעניינינו לצידו. ואז הרווח כפול, אנו מפתחים את תחומי העיסוק שלנו, הילד לומד מאיתנו כמודלים לחיקוי (ואפילו אם נדמה שאינו שם לב למאום), ואנחנו – הצמד ההורי-ילדי נהנים משעה משותפת של יצירה זה לצד זו מתגמלת ומספקת.

ומדוע בעצם אנו זקוקים, כשלעצמנו, להשגיח בצורה הצמודה הזאת? אם נבחן זאת בכנות, נראה שאין הדבר קשור לבטחונם או בטיחותם – מדובר במניעים שלנו. הזהו פחד, שלרוב הוא יועץ רע? חשש שמא לא ילכו בדרכנו, שלא נשאיר את חותמנו דרכם בעולם? ש`לא יגיעו לכלום`? או שמא רצון בשליטה ואי השלמה עם התפקיד ההורי האמיתי של יצירת חיים, תמיכה בהם והשחרור האולטימטיבי?

בואו נעקוב אחר הסיטואציה המפחידה בדמיוננו, של התנהגות מאפשרת ומרחיבה עבור ילדינו, ונראה מהם התוצאות הגרועות ביותר. אני חושבת שכולנו נרגיש שאין בכך כל סכנה אלא להפך, שחרור, גדילה ושמחה. כל-כך הרבה נוכל ללמוד מכך – על ילדינו, על עצמנו, על החיים.

אז בואו נניח להם קצת, מלשון מנוחה. ניתן להם להתפתח, לצמוח ולשגשג בדרכם. ואז נשאב מהם תועפות עונג וגאווה. אין תעודת כבוד להורים יותר מלראות את ילדיהם, מוגשמים ומאושרים – וכל אחד בדרכו הייחודית לו שאולי שונה מאד מדרכנו. ואולי לא.

בחזרה לדף מפגשי ליווי הורות

להתראות, לילך

04-6523602 050-7946006