אל תלמדו אותם תאריך: 14.09.22

בחזרה לדף מפגשי ליווי הורות

אל תלמדו אותם!

כל לימוד של ילדים (ועוד נדון במילה הזאת `לימוד`) שאינו נובע ראשיתו ככולו מתוכם, מרוחם ומכוחם, הוא במקרה הטוב בלתי מזיק, במקרים אחרים הוא הרסני ופוגעני ברמות שונות. לימוד שכזה בוודאי שתמיד אינו יעיל ואינו חיובי כמעט בשום מובן. לימוד אינו משהו שאנו מבצעים על הילד (או תינוק או מבוגר). אלא למידה היא תהליך אישי, מפעים ורב הוד שעלינו לכבד תמיד, לעקוב אחריו היטב, הן לתועלתנו וכמובן לתועלת הילד הלומד.

הלומד ללא הפרעה, חוקר ומתנסה באחת מחוויות החיים החזקות, המרגשות והנוגעות בשורש הקיום שישנן – היא היא חווית הלמידה.

יש לנו צורך חזק ללמד את הילד. שימו לב לצורת הפועל – ללמד. בניין פיעל, חזק וחד צדדי. (כמו לשבר, לגדר וכו`)- שזו פעולה שלנו על ילד סביל ומקבל- האמנם? הצורך שלנו נובע מהצורך להעביר לילדים את אותן החוויות שעברו עלינו, להמשיך את סיבוב הגלגל, כי עצירתו או הפנייתו או עיצובו מחדש מעוררים פחדים עזים. אנחנו גם רוצים להטביע חותמנו – שזהו רצון מובן, טבעי וברור. ובנוסף, אנו נהנים מהאינטראקציה עם הילד ובמיוחד כשהיא מוכוונת ונשלטת על ידינו – כשאנחנו קובעים את החוקים, המטרות, הקצב ומדדי ההצלחה.

אז הצורך בלימוד הוא שלנו. בואו נפנה את הקשב אל הילד ונראה מהם צרכיו ומה מתאים לו. נקודת ההתחלה הטובה והנכונה ביותר היא תהליכי למידה טבעיים שעוברים על כל תינוק לפני שאנו יכולים להתערב. את הדוגמאות אני תמיד מביאה מלימוד המיומנויות המוטוריות הראשונות של התינוק – התהפכות, התיישבות, הליכה וכו` ולימוד השימוש בשפה. אם נתבונן בתהליכים האלה, ננסה ללמוד מהם, למצות את העקרונות הטבעיים הטבועים בהם – וננסה ליישם – או בעצם לא להפריע לתהליכים אלה לקרות תוך כדי התנהלות למידתית אחרת – אנחנו והילד נצא נשכרים.

למידה טבעית היא תהליך שמשופע בסיפוק רב (ולעיתים גם במידה מסוימת של תסכול – נכון. האם תסכול הוא תמיד שלילי?); היא מובילה לתוצאות רצויות בהתאמה לילד ועל פי הקצב שלו. יש לה גם מאפיינים נוספים: היא חזרתית, כלומר הילד מתנסה שוב ושוב באותן פעילויות (וללא שעמום או מרידה באימון), היא מעגלית, כלומר הילד חוצה את הגבול בין ידיעה לאי ידיעה הרבה פעמים עד שהוא מתייצב על מצב של `יודע`. אין לו צורך להוכיח רמה או בקיאות או אפילו יציבות. להפך ככל שיחצה את הגבול פעמים רבות יותר, מכיוונים שונים ומזוויות שונות – כך תתעשר ותתעמק הידיעה שלו ו`השליטה בחומר`. אין הוא צריך להוכיח דבר או לעמוד בסטנדרטים חיצוניים.

מאפיין נוסף של למידה `טובה` היא שמחה. ניכר על כל לומד ללכת למשל שהוא פשוט שמח. כל תו בפניו ובגופו מביעים שמחה על הקיום, החוויה, ההתנסות. הוא מצחקק, מגרגר, מאושר – הוא לומד! יתרה מכך – `כשלון` או `הצלחה` מעירים בו את אותה השמחה. הראשון לא מרפה את ידיו והשני לא עוצר אותו מנסיון חוזר.

האין אנו רוצים שכל למידה של ילדינו (ושלנו) תהיה בעלת מאפיינים כאלה?

בואו נסתכל בלמידה של ילדים בבית הספר או בגן או אפילו כשאנחנו מלמדים אותם דבר-מה. האם הלמידה המוכוונת והמושכלת נראית כך?

אני טוענת שלא.

אני טוענת שאנו יכולים וחובה עלינו לנסות ולהמשיך את החיוב והמאפיינים הקסומים של למידה אמיתית ולהשתמש בהם ולהטמיעם הכל למידה שהיא שבאה אחר-כך- גם בבית, אצלנו כהורים וכמשפחה וגם במסגרות החינוך השונות – פורמאליות ואחרות.

אז איך עושים את זה?

נתחיל באיך לא.

כשתינוק לומד ללכת, לא נאמר לו על כל צעד ושעל: "כן, כך! לא, לא כך! את הרגל הזאת תשים בזווית הזו. לא, ככה זה לא יצליח! תנסה את זה כך, ועכשיו שוב, הנה זה טוב…" ועוד מסוג זה. אלא נתבונן, נתענג, נכבד ונהיה שותפים. פשוט נהיה שם.

ובקצרה: לא ניזום תהליך של `לימוד`, לא נקבע את קצבו, מהלכו ומשכו. לא נשבח (ראו גם ב`בשבח האיפוק מתשבחות`), לא ננחם, לא ננזוף, לא נהיה מתוסכלים או כועסים, ולא נהדהד עבור הילד את תסכוליו וכעסיו. לא נשווה – לא לילדים אחרים ולא לעצמו. לא נתעייף מחזרתיות ונוביל קדימה ולא נתעקש על שינון נוסף.

ומה ואיך כן?

נכבד אותם, את המקום בהם הם נמצאים ואליו הם שואפים להגיע. נכבד ונלמד מדרכם, קצבם, `הצלחותיהם` ו`כשלונותיהם`. נהיה נוכחים, קשובים וזמינים לתהליך ללא קבעון קודם שלנו או מסכים כלשהם שיפריעו לנו לנכוח.

ומעל הכל וכחוט המקשר והמוביל- לא ניתן לפחדינו להוביל ולהדריך, כי אם נתייעץ בהם בחכמה. נבטח בילדינו שידעו למצא את הדרך, למצות את הפוטנציאל המרהיב והייחודי שלהם ולפרוש את כנפי הפרפר שלהם במלא תפארתם.

טוב – ובחיים האמיתיים- איך זה נראה?

סיפור.

הילדה שלי היתה בת 3 וחצי. ישבנו בחוץ. היא התבוננה באצבעותיה (של כף יד אחת) והחליטה למנות אותן. מנתה ומנתה. כל פעם הגיעה לתוצאה אחרת. עד 8, עד 7, עד 6, עד 9. בכל פעם לא היתה מרוצה.

היא לא שאלה לדעתי ואני לא תקנתי אותה, אבל היה לי קשה. קשה מאד.

אמרתי לעצמי שמזל שאיש אינו רואה. (!).

והרי היא כבר בת 3 וחצי! ומונה עד 20 בלי טעויות כמעט! כמה עלים על גבעול? כמה מכוניות בציור? הייתי מאד גאה בה! רק שבוע קודם לכן הצליחה למנות נכונה עד 17 ו-14 ללא היסוס ופקפוק, והנה עכשיו היא לא מצליחה למנות עד 5? הייתי עייפה, ומהורהרת והגבתי לאט עד שהיא עברה לשלב הבא…

פתאום קראה: "אה, אמא! אולי הם מתכוונים לשתי הידיים?!"

נזכרתי ששבוע קודם הצגתי לאחותה הקטנה את השיר `10 אצבעות לי יש`, וזאת, הגדולה ניסתה לאמת את דברי השיר. ובכל כוחה ניסתה להגיע לתוצאה הנכונה של 10 אצבעות, אבל בכף יד אחת. לאחר שניסתה וניסתה ולא נואשה שעה ארוכה, עלה במוחה הרעיון איך לפתור את הקונפליקט. והעלתה השערה – אולי השיר מתייחס לשתי הידיים? ומיד ניסתה, מנתה את אצבעות שתי ידיה וחיש קל הגיעה לתוצאה המיוחלת. מנתה נכונה עד 10.

"הי אמא, יש לי 10 אצבעות בשתי הידיים!!!"

ומיד עוד השערת מחקר: "בואי נראה כמה אצבעות יש לאיילת".

אכן 10. ואז: "ולך, כמה אצבעות יש לך?"

איזה אושר, איזו שמחת גילוי. גרגורים, צחוקים, חיוכים, רגע עונג צרוף.

ומיד שעטה הלאה, ללא לאות: "וברגליים, כמה אצבעות יש לנו ברגליים?"

וכך, בסוף השיעור העצמי, נחרתה בה לעד ההכרה שהגיעה אליה בכוחות עצמה: יש לה 10 אצבעות בשתי הידיים, וגם לאחותה ולאימה ובעצם לכולם, ואפילו ברגליים!

סוף סיפור.

כמה הרווחנו מהלימוד הזה? וכמה יכולנו להפסיד?

היא יזמה והגתה את פרק הלימוד העצמי שלה (מבלי שיכלה או רצתה להגדירו במילים עבורי), התנסתה בהעלאת תיאוריות והפרכתן, העלאת תיאוריה חליפית ואימותה, חוותה תסכול מול אי הצלחה, ושמחה עד אין קץ – לא מ`ההצלחה` אלא- מחוויית הגילוי. מעתה ועד עולם לא תשכח את התובנה הגופנית-מספרית.

וגם, ויותר חשוב מכך – תטמע בה מיומנות הלמידה העצמית.

הבטחון בכוחה ויכולותיה וזכר העצמאות וההישג-שכולו שלה-לא ימחו לעולם.

ומה יכולנו להפסיד?

יכולתי לתקן אותה משטעתה במנייה – ואז היתה מאבדת מביטחונה והיתה יודעת עוד פחות – הרי למרות איך שזה נראה – לא היתה לה בעיה במנייה גופא.

יכולתי להדריך אותה – ואז בנוסף לנזקי ההתערבות הקודמת שלי – איבוד הביטחון והחלשת הידע – היתה גם מקבלת את המסר שהיא לא יודעת מה נכון וטוב לעשות, ולא יודעת איך ללמוד וגם שאני לא מאמינה בכוחה, בדרכה, בתחושותיה ובבחירותיה. היה אז ברור לה שאני לא סומכת עליה שתגיע למקומות רצויים וטובים. ואולי במבחן התוצאה של התערבותי, אולי באמת לא היתה מגיעה לשום מקום – וזהו גלגל מרושע המזין את עצמו.

הייתי בנוסף גם מסיטה אותה ממשימת החקר שלה, והתהייה ופתרונה היו אובדים לעד (ואם לא לעד אז במידה מסוימת). לא הייתי נחשפת לאישיותה, לחוויותיה, לרגע המפעים, ועוד חוט זהב המקשר בינינו לא היה נטווה.

הייתי גם יכולה גם להתעצבן, להתאכזב, להיעשות חסרת סבלנות או ביקורתית או צינית – ואת נזקי אלה אין צורך לפרט.

כך שכל מה שהייתי צריכה לעשות, זה לא לעשות.

אבל כן להיות נוכחת במלא חושי ליד ילדתי, לכבד את התהליך ולא להפריע או להתיימר לדעת יותר טוב ממנה. כי אף על פי שאני יודעת למנות (ואפילו יותר טוב ממנה), בכל זאת לא הייתי יכולה להוביל אותה טוב יותר במשימה שבחרה לעצמה, ואף לא הייתי יכולה לבחור טוב יותר משימה עבורה. כך שאנו חייבים מידה של ענווה בעודנו מלווים למידה כלשהיא, ולזכור תמיד שאנו לא יודעים הכל, ולא רואים הכל ולא מודעים להכל, אפילו אצל ילדינו.

ולהפך, אם נפתח עצמנו לחוויות שכאלה ייפתח לנו עולם חדש; מלא, עשיר ומופלא. לא נדשדש בעייפות ושעמום במחוזות הלמידה החוזרת של מנייה. אלא נחווה עשרות פעמים ביום חוויות חדשות של למידה וחקר – דרך עיני ילדינו. וכמענק נלווה, הקשר שלנו יתעמק ויתעשר ברגעי אושר של גילוי וחוויות משותפות.

ועניין נוסף: למידה עצמית גם מפתחת או למצער לא מנוונת את היזמה וכוחות הנפש.

זוכרים את עניין החזרתיות?

כמה פעמים בלימוד קונוונציונאלי אנו דורשים מהילד (או כל לומד) להוסיף ולשנן, ולחזור עוד ועוד. והוא מתמרד.

20 תרגילים בחשבון ! (?)

וללומד די. והוא מתפתל ומוחה או מתמודד ומתאפק.

בלמידה טבעית שאינה מופרעת, הילד הוא החוזר שוב ושוב ואילו אנו, הצופים, מתעייפים, משתעממים ונוגסים בו לעזוב כבר את האבן שהוא מהפך כבר דקות ארוכות, או שיעבור כבר למתקן הבא בגן השעשועים.

כשאנו מפריעים כך לתהליכי לימוד וחקירה של ילדינו, מעבר לחוסר הכבוד המובהק שאנו מפגינים, ומעבר לעצימת העיניים מול התהליכים המתרחשים, ומעבר להפסד האדיר והמצטבר של קרבה ואהבה הנבנים השיתוף בחוויות רוחניות שכאלו —

כשאנו מפסיקים לימוד טבעי, אנו גורמים לרפיון הרוח והנפש ובמיוחד לחלק הלומד והחוקר.

עוד דוגמא:

– "אמא, בואי נחליף מים לאוגרים"

– "לא צריך, החלפנו אתמול, זוכרת?"

– "אבל אמא, בא לי"

וכאן, למזלי, עשיתי חושבים, או עצרתי רגע לנשום ואמרתי: "בסדר, אם בא לך אז תחליפי להם מים".

וכמובן רצו לי בראש המחשבות על הלכלוך, והמים שישפכו ואצטרך לנקות, והטרחה, והברז שאולי לא ייסגר עד הסוף ועוד ועוד ועוד…

אבל שחררתי. והילדה הלכה והחליפה מים בעצמה, לראשונה. התמודדה עם פרוק המתקן, עם ההברגה, עם הריקון והניקוי והמילוי מחדש ועם הרכבתו של המיכל למקומו מחדש.

ואיזו שמחה וגאווה חשה. מעצמה, של עצמה.

(וגם לא היו לכלוך או טרחה או בזבוז מים).

כל פעם שהילדים רוצים לעשות משהו משלהם, נושבים בנו החששות והפחדים, על הלכלוך והטרחה וחוסר התועלת, הרי זה לא נחוץ…

ואחר-כך כשאנחנו מבקשים מהם לחזור או לשנן או לכתוב עוד פסקה בחיבור, אין להם כוחות. הם נרפים. ואנו מתפלאים ומרביצים בהם תורה ומוסר.

כי כשהם רצו למצות את חדוות הלמידה (שחייבת לכלול אימון ושינון) עצרנו אותם כי לנו לא היה כוח. כי גם לנו קלקלו את חדוות ומיומנות הלמידה. זה גם לא התאים לצרכינו באותו רגע ולא ממש כבדנו את הרוח של ילדינו. וכך קצצנו את כנפיהם שוב ושוב. ועתה, בבגרותם, או בצעירותם, חדוות הלמידה והכלים שהיו יכולים לפתח, אבדו לבלי שוב.

אז אנא, אל תלמדו אותם.

כבדו ולוו את התהליכים שלהם. לא תאמינו בכמה חדווה וראשוניות וקסם תתקלו.

וכמובן, לא תוכלו לשער את כמות הלמידה העצמית שלהם ואת איכותה הרב מימדית.

בהצלחה.

זה לא קל אבל שווה ללמוד…

בחזרה לדף מפגשי ליווי הורות

להתראות, לילך

04-6523602 050-7946006